אוי שיט. כדי לכתוב את הפוסט הזה אני צריכה להבין מה קרה שם בעיראק בתחילת האלפיים – מה חיפשו שם האמריקאים? כמעט עשור של לחימה, עשרות אלפי הרוגים. מי הטובים ומי הרעים? באמת היתה לסדאם חוסיין פצצה גרעינית? מתי יתעוררו שם בפנטגון?

ולרגע שקלתי לוותר על הכתיבה רק בגלל המוקשים האלה, אבל הסיפור שמצאתי נראה לי שווה צלילה – אז אם אהיה קצת לא סגורה על הרקע ההיסטורי והפוליטי – אני מתנצלת מראש ואשמח כמובן להערות, אתקן את מה שאפשר.

מדובר על מצגת פאוור פוינט פשוטה עם ציורים והסברים, שהפיץ מפקד אחד – קפטן טראוויס – בלב המלחמה. המצגת שיקפה חשיבה חדשה ופורצת, ועשתה סדר בבלגאן הגדול. יחד עם עוד עצות שהגיעו מהשטח היא התפשטה בין הלוחמים והמפקדים, עזרה לשנות את מהלך המלחמה ונתנה תקווה להורדת מפלס הדם, ליציאה מהדשדוש הנוראי.

באופן אישי, בזמן שחילות הקואליציה שהו בעיראק (2011-2003) הספקתי המון: התחלתי וסיימתי את התואר וגם טיילתי 3 חודשים בהודו. אחר כך עברתי לגור כאן בצפון, הייתי שכירה לרגע, ילדתי בן ובת, ויצאתי למסע הארוך להקים סטודיו עצמאי. אני זוכרת נהג ריקשה נסער בקוצ’ין, שמח להיות זה שמבשר לנו  – ארצות הברית תפסה את סדאם חוסיין! בדקנו וזה אכן היה כתוב בעיתון. והסדינים באותו המלון היו לבנים אבל לא כל כך נקיים. עוד יום הזוי אך נורמלי בדרום הודו…

נחזור כמה חודשים אחורה.
ללא אישור בינלאומי מחליטות ארה”ב ובריטניה לחבור יחד לתקיפה בעיראק, כדי להפיל את סדאם חוסיין, בטענה (שלא הוכחה עד היום) שיש לו נשק גרעיני, והמשטר שלו מסוכן.

כובשים בכיף
התקיפה התחילה במרץ 2003. תוך 3 ימים הצבא העיראקי קרס, ועיראק נכבשה. בשבועות הבאים הרגו כוחות הקואליציה את כל המקורבים לסדאם חוסיין, כולל 2 בניו, קוסאי ועודאי. נהרגו עשרות אלפי עיראקים (אזרחים וחיילים), וקרוב ל-200 חיילי הקואליציה.
לקח להם איזה חצי שנה, ובדצמבר לכדו האמריקאים את סדאם חוסיין בקוצ’ין. סליחה, ליד תכרית (ובהמשך הוצא להורג בתלייה ב2006 לאחר משפט).
עד כאן אשליית ההצלחה המהירה והמסחררת.

מדשדשים ומסתבכים
כוחות הכיבוש האמריקאים המשיכו לשלב השני – עוד 7 שנים רעות של לחימה בעיראק. ומכאן העניינים הלכו והידרדרו. שקט לא הושג, והממשלה החדשה שקמה לא היתה יציבה. בין הפלגים השיעים לסונים שררה מתיחות גדולה עד כדי מלחמת אזרחים, עם פיגועים, מכוניות תופת והרבה הרבה דם.

צורת הלחימה של הצבא הכובש השתנתה למאבק בכוחות גרילה מקומיים, או “מורדים” – אבל בפנטגון סירבו בעקשנות לקרוא להם כך. בצמרות הפיקוד לא נשבה שום מציאות החדשה, רק קיבעון מחשבתי וניתוק מהשטח. האסטרטגיה האמריקאית לא התאימה ללוחמת הגרילה: הבסיסים היו גדולים מדי ושיירות האספקה (עם הקולה והגלידה) פגיעות מדי. החיילים כבדי תנועה ואיטיים מדי. ובעיה נוספת, מסובכת יותר – העם העיראקי לא נתן אמון בחיילים הכובשים, וסירב לעזור. לא ניתן היה לשכנע את המקומיים להצטרף לצבא העיראקי ולהתפרס ברחבי המדינה, וגם המשטרה המקומית לא עזרה בהרגעת הרוחות.

כוחות הקואליציה בהובלת ארה”ב מצאו עצמם מבודדים, מיואשים, ומספרי ההרוגים שלהם טיפסו והגיעו לסביבות 900 (!) בשנה. הפחד, המצוקה והתסכול של החיילים האמריקאים היתרגמו גם למעשי זוועה – למשל הטבח בעיר חדיתה, תקרית אלימה במיוחד, שבמהלכה הרגו חיילים אמריקאים 24 אזרחים עיראקים כולל ילדים, תינוקות ונכים.

“עיראק הלכה והתפרקה ומספר האבדות בקרב בעלות הברית עלה בהתמדה. כל מי שהיה בשטח חש בהידרדרות. המדינה הלכה והתרחקה מהשקט והיציבות המיוחלים. הכישלון נראה כמעט בלתי נמנע. הטבח בחדיתה לא היה רק פשע נורא — הוא גילם גם את הנתק בין כוחות הכיבוש בעיראק לבין מיליוני בני האדם שהכוחות האלה היו אמורים לשרת את האינטרסים שלהם.”

(מתוך ספרו של טים הרפורד, הסתגלות)

המהפך
בפנטגון בכלל לא השכילו לצפות את מה שיקרה לאחר הפלת סדאם חוסיין. גם לא כשכבר היו בשטח סימנים והוכחות, שהאסטרטגיה שלהם כושלת. שרשרת הפיקוד חסמה ביקורת שהגיעה מלמטה, ולא האצילה שום סמכויות או תמיכה, ולמרות כל זה היו מפקדים שהחליטו לחשוב בעצמם ולנסות אסטרטגיה חדשה. אבל איך קרה המהפך? מה הניע את תנועת ה”התעוררות”, ושכנע את העיראקים, שראו באמריקאים אויב, להילחם יחד נגד אל-קאעידה?
(ואיפה קפטן טראוויס?? ממש עוד 2 פסקאות)

בהסבר קצרצר, מה שעבד (סוף סוף) היו העקרונות הבאים:

1. היכרות עם האיסלאם, השפה הערבית והתרבות המקומית. כבוד והתחשבות. רצוי לגדל שפם.
2. יצירת קשרים ושיתוף פעולה עם השייח’ים – המנהיגים המקומיים ההיסטוריים. זאת בניגוד לפקודות מלמעלה, שציוו לסלק אותם מעמדות השפעה לטובת הממשלה הנבחרת.
3. בעזרת השייח’ים, שכנוע צעירים להצטרף לכוח המשטרה המקומי. הם עברו הכשרה ושרתו באזור מגוריהם להגן על האזרחים מפני האלימות של אל קאעידה (לעומת שרות צבאי שעלול היה להרחיק אותם מהבית).
4. במקום הסתגרות בבסיסים קדמיים ענקיים ומנותקים – הקמת מאחזים צבאיים קטנים בלב הערים והפגנת נוכחות עיקשת.

קשה להסביר עד כמה הרעיונות האלה היו מהפכניים. כזכור, כל זה קרה בתקופה שבה העם העיראקי סבל מהכיבוש האמריקאי שגלש לאלימות, ומאל-קעידה שנהגו באכזריות קשה. לא היה שום שיתוף פעולה מצידם לפני כן. ובנוסף, המפקדים מהצבא האמריקאי שהחליטו לנקוט בגישה זו, פעלו לגמרי עצמאית ובניגוד להנחיות.

אסטרטגיה זו הביאה למהפך בשטח, ולניצחון על אל-קאעידה. תחילה במחוז תל עפאר (בפיקודו של גנרל מקמסטר), ואחר כך במחוזות נוספים, ככל שהאסטרטגיה הזאת הופצה ומפקדים אחרים למדו ממנה. ההפצה של הרעיונות החדשים הגיעה מלמטה, בגלל ולמרות הקיבעון (והקיפאון) של הפנטגון. מלמטה – גם בגלל שהפתרונות נוצרו מהשטח, בשיתוף המנהיגות המקומית ותוך הקשבה לאזרחים, ולא באמצעות כפיית ממשלה חדשה ולא מתפקדת.

אך הכוכבת של אמצעי ההסברה והשכנוע היתה ללא ספק (לדעתי) המצגת של קפטן טראוויס פטריקין: “איך לנצח באל-ענבר מאת קפטן טראב”. שילוב של תוכן ועיצוב פשוטים ומנצחים.

קראתי עדויות וגם ראיתי תמונות, צפיתי בראיון וידאו (מלפני תקופת המצגת) – מדובר באדם כנה וישיר ומסתבר גם אמיץ, מפקד צעיר בעל תפיסת עולם מיוחדת ושונה מאד מהסביבה. הוא סיפר על אהבתו לעם העיראקי, דיבר ערבית ופשטוּ (השפה המדוברת באפגניסטאן), לימד שעורים בערבית ובתרבות האיסלאמית אצלו ביחידה, כהכנה למשימה עוד לפני שהוצבו בעיראק. הוא הצליח ליצור חיבור אמיתי עם שייח’ סטאר אבו רישא, מנהיג סוני שמאס באלימות האכזרית של אל קאעידה, ולבסוף יחד הם תרמו ל”התעוררות” אשר שינתה את פני המלחמה. הקשר עם שייח סטאר הפך לחברות, סטאר התייחס אליו כאל אח. רבים מהעיראקים שפגשו את פטריקין העריצו את מנהיגותו.

טראוויס פטריקין נהרג יחד עם חייל וחיילת נוספים מפיצוץ מטען חבלה מאולתר שפגע ברכבם, קצת לפני חג המולד של 2006, הוא היה בן 32 והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. שייח סטאר ומנהיגים נוספים הגיעו אל הבסיס לכבד את זכרו, וקראו תחנת משטרה על שמו. הסיפור של פטריקין והשפעתו על המלחמה ידועים ומוערכים, ואף נכתב עליו ספר מאת ויליאם דויל. ועכשיו אנסה לספר קצת על המצגת המיוחדת הזאת, שמושכת את העין, מעוררת חיוך ונותנת תקוה, וגם מזכירה (בלי להתבכיין) כמה קשה לפעמים לחדור את הטמטום שבראש המערכת.

ה מ צ ג ת
קפטן טראוויס פטריקין לא היה מעצב גרפי או מאייר, הוא לא היה עיתונאי או קופירייטר. הוא היה אסטרטג. הוא היה מפקד, והכיר את החששות של מפקדים אחרים.

בעזרת הכלי הפשוט פאוור פוינט הוא הצליח להעביר מסר חד וברור – ניסח את הבעיה והציע פתרון. בלי טבלאות או תרשימים משעממים (כמקובל בצבא), אפילו לא מאמר ארוך. ספרתי, ובכל המצגת יש בסה”כ כ-700 מילים. אני כתבתי עד עכשיו כבר כמעט כפול מזה…

הפלטה הצבעונית מאד מצומצמת, כנראה מתוך בחירה להתמקד בעיקר. אנשי המקל הם כולם משוכפלים, למעט הטרוריסט שדרש (וקיבל) עיצוב מיוחד.

חוץ מהמצולעים הפשוטים, עוד סימן זיהוי של פאוור פוינט שקשור לעיצוב הטקסט – גודל הפונט משתנה בהתאם לכמות הטקסט בכל שקף. אבל במצגת הזאת אין היררכיה מורכבת ולכן זה לא פוגע בקריאות. כל שקף עומד בפני עצמו. זה עובד. חוץ מהכותרת הראשית של המצגת, שנשארה בכלל לא מודגשת.

הדמויות

ג’ו: חייל אמריקאי חיוור פנים ולבוש שריון כבד (80 פאונד – הנתון המספרי היחיד במצגת!)

מוחמד: חייל עיראקי כתום פנים עם שפם. גם הוא לבוש מדים, זהים בצורתם הטרפזית למדיו של ג’ו. ושניהם נראים קלולס באותה המידה.

שייח’: כאפיה אדומה ושפם מעורר קנאה.

עיראקים טובים / עיראקים רעים
(אי אפשר להבדיל ביניהם)

ראשים כרותים: בכחול-קרחוני. נראה לי סוג של הומור מלחמה, מודעלעצמו אבל כבר עייף מלהזדעזע.

אהבתי את עיצוב הדמויות, בעיקר השייח שנראה כל כך חי, מן הסתם בהשראת השייח’ סטאר האמיתי, ראו בתמונות כאן. לדעתי באיור הזה יש איכות שעולה על שאר המצגת מבחינת רמת העיצוב – ממש אייקון מוצלח (אם כי חסר דיוק בעובי של הקוים).

 

 

אהבתי את זה שכולם דומים ואי אפשר להבדיל בין “עיראקי טוב לעיראקי רע”. ואת ההפתעה בשקף ה-15 כי כמובן לא שמתי לב שהוא עצוב:

אהבתי את מסיבת הניצחון בשקף האחרון, כשכל הגופים הדקים ממלאים את המסך עם כוכבים וקונפטי של צורות. וגם ההקפדה על זה שג’ו הוא לא חלק מהם. רק נהנה מהשפם החדש שלו, ומסתכל מהצד. חושב על אישתו, ושהוא עוד מעט הולך סוף סוף הביתה.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על טראוויס פטריקין, יושב ליד המחשב במקום לישון, משעשע את עצמו מעט תוך שהוא מתמצת את תפיסת העולם שלו ל-700 מילה. יורה את החומר מתוך ביטחון בדרך שלו. כועס על המפקדים הגדולים שלא מבינים ולא מקשיבים. לוחץ send ויודע שהוא משחרר משהו  חתרני. הוא יודע בדיוק מי קהל היעד ומכוון אליו במדויק. האם הוא ידע שהוא שותף למהלך היסטורי, לשינוי מגמה? האם ידע שיכתבו עליו ספר? הוא בטח קיווה לחיות, ולהיות גנרל.

מהלך המלחמה בהמשך השתנה לגמרי, מעידים על כך אנשי צבא והיסטוריונים. אל-קאעידה איבד מכוחו. 2007 היתה עדיין נוראית מבחינת מספר ההרוגים האמריקאים, אבל החל מ-2008 חל שיפור דרמטי.

אני חושבת שזה נדיר להיות בעין הסערה ולחשוב כל כך צלול.
וגם מיוחד ונדיר להצליח להפיץ רעיונות מורכבים וחתרניים באמצעים כל כך פשוטים, במצב כל כך נפיץ ובניגוד לקודים הארגוניים. המצגת של קפטן טראב הייתה אמצעי עזר לשינוי משמעותי, אינפו-אקטיביזם אמיתי.

קישור למצגת המלאה בקובץ PDF

מקורות:

טקסט

הסתגלות / טים הרפורד, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן – Adapt / Tim Harford
בקובץ PDF כאן

עדותו של Chad M. Pillai ששרת לצידו של טראוויס והמשיך את דרכו אחרי שנהרג. נכתב ב2010, במלאת 4 שנים למותו.http://smallwarsjournal.com/blog/a-tribute-to-captain-travis-patriquin

ABC news – כתבה קצרצרה על קפטן טראוויס פטריקין והמצגת, כשבוע לאחר שנהרג.http://abcnews.go.com/International/story?id=2729584

ויקיפדיה כמובן

וידאו

CBS News – כתבת וידאו על טראוויס פטריקין והשפעתו על מהלך המלחמה – סיפור קצר וממצה על טראויס, האיש השקפת עולמו וכיצד יישם אותה, כולל אזכור המצגת. לקחתי את התמונה של טראביס מתוך הסרטון הזה.
https://youtu.be/hecD8BfUiEg

כאן ויליאם דויל, היסטוריון, בקטע של 10 דקות, מאד מעניין, מתוך הרצאה על הספר שכתב. טראוויס פטריקין האיש, השקפותיו וניתוח של המלחמה בעיראק. כולל ציטוטים מתוך ראיונות עם שייח סטאר ואישים עיראקים נוספים. את הספר לא קראתי: A Soldiers’ Dream / William Doyle

World Peace Media – כתבה על פטריקין והייחוד של תפיסת עולמו, כולל כל המצגת, עם הקראה אך באיכות בינונית.
https://youtu.be/iMBWpgMTJjs

ראיון בערבית עם שייח’ סטאר אבו רישא. לקחתי תמונה שלו מהסרטון הזה.
https://youtu.be/RASM54aRNS4

נתונים

טבלת מספרי הרוגי הקואליציה בעיראק מאז 2003, בפילוח מדינה ושנה.
http://www.icasualties.org/Iraq/ByMonth.aspx

הדף של טראוויס פטריקין בפרוייקט “כבוד לנופלים” באתר Military Times
https://thefallen.militarytimes.com/army-capt-travis-l-patriquin/2419612