מדי פעם מתגשמים לי חלומות ואני מתבקשת לאייר או לעצב מפה. ואז אני שמחה, כי במפות יש כל מה שאני אוהבת: פרטים קטנים ויפים, סמלים מופשטים וגם מבט על התמונה הגדולה. חובבי מפות כמוני מפוזרים על פני הגלובוס. אנחנו משרבטים, מפנטזים, אוספים כל מיני פרטים לא תמיד חשובים, ובעיקר מחפשים להשביע את הרעב לקצת מבט ממעוף הציפור…

אז הרחקתי קצת הפעם, אפילו עד אוסטרליה… וגיליתי נקודת מבט זרה ומעניינת על החיים והמרחב.

עולם יוצר מפה /  מפה יוצרת עולם

תמיד חיפשתי הזדמנות לרשרש קצת במפות עתיקות, ובהתקף נוסטלגי אני נזכרת שהתבקשתי במהלך לימודי לחקור את גן יעקב בתל אביב, פנינה אדריכלית מסריחה ומוזנחת, שמאז כבר עברה שיפוץ רציני.

תחילת שנות האלפיים, חדר המפות של עיריית תל אביב. כאן אפשר לעיין בתכניות אדריכליות של כל המבנים בעיר. בחוץ, יום – אבל בפנים ניאונים ורכונים אל שולחנות.

מאזינה לשיחה בשולחן לידי: אדריכלים בראשית דרכם שעובדים ברישוי אנטנות סלולריות. הם נשמעים מרוצים מתחילת הקריירה שלהם. האמת נשמע לי משמעם, אבל אני רק סטודנטית, אף אחד עוד לא משלם לי על הזמן שלי (להיפך..), ואני מתה על ה”אייקונים” במפות של פעם, החותמות הישנות, טקסטורות ידניות של צמחי נוי, כל מיני כיתובים, קיפולים מצהיבים…

מדובר בתכניות אדריכליות משנות ה-60 של גן ציבורי, מוזיאון, מעברים ומקומות מנוחה. מעניין הקשר בין המבט ממעוף הציפור של התכנית, לבין החשיבה על התרחשות ותנועה אנושית על הקרקע, כמו למשל הולכי הרגל והמשורר שמדבר אל הקהל בכיכר הקטנה. אולי תחשבו שנסחפתי בטעות ליון העתיקה, אבל באמת בשיטוטי בגן הציבורי, זה שבמפלס הרחוב ולא זה שקבור במרתפי העירייה – פגשתי משורר שנתן לי כמה משיריו. הנה כאן לדוגמה שירים שחולקתי, ושילבתי בפרוייקט ההוא, שהיה עיתון של גן יעקב.

אהבתי את החיבור בין השרטוט שיצר האדריכל – לבין המקום האמיתי שבו הלכתי וישבתי, הרהרתי  וצילמתי – עולם שלם שנוצר רק אחרי שציירו את התכנית. מפה שבראה עולם…

הי, אבל לימדו אותי שזה עובד הפוך!
שקודם היה העולם ואחר כך היתה המפה… שנוצרה כנסיון לתאר את העולם ולהסביר אותו. כמו בימי קדם.

מפות עתיקות הן מרתקות ומקסימות. הנה העולם בכף ידי. העולם המוכר. ועכשיו אני יכולה להשתמש במה שלמדתי, במה שאני כבר יודעת, לאסוף עוד נתונים ולצייר עוד מפות. ולהביע עוד רעיונות.

אוקי, כנראה שזה עובד בשני הכיוונים: החשיבה – העולם – המפה – היצירה – העולם – המפה – החשיבה…משהו מעגלי כזה. בלי להתווכח מי ברא את מי.

כי לפעמים המפה היתה קודם, ומתוכה צמח העולם. ולפעמים העולם היה קודם, ולפי המאפיינים שלו והמטרות של הממפים, נוצרה המפה. בכל מקרה המיפוי הוא תהליך שיטתי, וישנן כמה שיטות בדוקות לודא מהי המפה ומהו העולם, למקרה שאין בהירות. אבל לא אכנס לזה כרגע.

המיתוס האבוריג’יני – לברוא את העולם בשיר

משהו מיוחד קורה כשאני ניגשת לצייר מפה. נוצר אותו חיבור בין המקום שעברתי ברגלי, במצלמתי, במחשבותי, לבין השרטוט של המרחב. נוצר לי בלב שיר קטן, שהוא החיבור המיוחד בין המקום והמפה – הדברים שהציתו את דמיוני ושבו את ליבי, הרעיונות והמחשבות שנוצרו מהשיטוטים במרחב הפיזי והרעיוני, המזכרות הקטנות שהרשיתי לעצמי לקחת.

כמה נדהמתי כשקראתי על משהו כל כך מהותי בתרבות של האבוריג’ינים ילידי אוסטרליה, שנקרא song-lines או dream tracks.

“נתיבי השיר” האלה הם חלק ממיתוס הבריאה האבוריג’יני, המתאר טוטמים, אבות קדמונים – יצורים אגדיים שהתהלכו על פני הארץ ב”עידן החלום”, רקדו ושרו, נתנו שמות לכל דבר – ציפורים, חיות, צמחים, סלעים, בורות מים – ובשירתם הפיחו חיים ובראו את העולם. לכל איש/ה יש את “החלימה” שלה/ו, שהיא למעשה גם השיוך השבטי.

בתרבות האבוריג’ינית יש מפה עצומה, או רשת של מפות, שמכסה את כל הארץ ומתארת סיפורים מיתולוגיים, נתיבי נדודים וסחר, גבולות שבטיים, אתרים מקודשים – הכל על-ידי שירים ומקצבים. נתיבי השיר אף חוצים טריטוריות ושפות שונות, ומגדירים שייכות, ולא פחות חשוב – אחריות של אדם כלפי המרחב הגיאוגרפי והאנושי שסביבו.

לא ידעתי שאפשר בכלל לתאר את העולם בצורה כזאת!
מפה שמחברת סיפורי בריאה ומיתולוגיה עם צרכים קיומיים וחברתיים, מפה שהיא בו זמנית חלק מטקס מקודש וסודי, סיפור עממי שמועבר בעל-פה, שיעור להישרדות במדבר, ואף מגדירה יחסים וטריטוריה.

תפיסת המרחב של האבוריג’ינים היא כנראה מאד שונה משלנו, כי המרחב שלהם לא סגור בגבולות – הוא נתיב בן אלפי קילומטרים, שלאורכו מצויים שבטים בעלי ברית ובו מצטלבים נתיבים אחרים, ועליו משובצים המקומות החשובים בחיים. אותה מנגינה ומקצב עוברים לאורך אלפי קילומטרים של נתיב-שיר, חוצים שפות ושבטים. האנשים יכולים לומר על שיר מסויים “מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך”.

אכן האבוריג’ינים מתייחסים אל האדמה בהערכה ובקדושה, כי בקווי המתאר שלה ניתן לקרוא את הקיום הראשוני והטהור שלה, בעת בריאתה. לכן הטקסים הם גם מקודשים כל כך, כי בכל פעם שמשחזרים את השיר, זהו רגע בריאה חדש, וזו חלק מהאחריות של האדם כלפי האדמה, לברוא אותה ולשמור עליה.

האבוריג’ינים גם ציירו את המפות, שהיו חלק מהטקסים המקודשים לשחזור נתיבי השיר, או סיפורי הבריאה. התיאור הגרפי של “מפת החלום” כולל דימויים של המסלולים והמקומות בהם התרחשו הארועים המיתולוגיים, לרוב בצורה של קוים והרבה נקודות, וציורים של האבות הקדמונים בדמויות חיות, או סמלים של עקבות. אמנות זו לא הגיעה לתודעה המערבית עד למאה ה-19, מכמה סיבות: ראשית, היא היתה חלק מטקסים מקודשים והיא סודית ולא ניתנת להעברה. רק לאנשים המורשים מותר היה להשתתף בטקסים ולצייר מפות. ובנוסף, חלק מהציורים נעשו על גבי חומרים מתכלים או על הגוף, ולא נשמרו. קשה למצוא דוגמאות של ציורים כאלה, מכל הסיבות האמורות, זה באמת מצית את הדמיון, אבל דמיון הוא כמעט כל מה שיש לנו, שאיננו אמונים על הסודות.

האמנות האבוריג’ינית המודרנית המבוססת על מפות החלום, זוכה כיום להתעניינות רבה בעולם האמנות. נתיבי השיר האבורג’ינים אפילו נמצאים בליבו של ויכוח סוער, שפרץ בגלל אותה התעניינות, וספציפית בגלל פרוייקט אמנות אוסטרלי רחב היקף, השואף למפות את כל השירים והמסלולים. כאמור, מדובר בטקסים סודיים ובחפצים שאסורים להעברה על פי התרבות האבוריג’ינית. בין האמנים והפעילים החברתיים במדבר האוסטרלי ניטש ויכוח מר: האם חשיפה של מיקומים מקודשים ושל הסודות העמוקים ביותר תגרום נזק לתרבות האבוריגינית, או להיפך – תציל אותה מכליה?

המפה הפנימית

קנה המידה של מפה כזאת הוא האדם השר, או האל המתהלך על פני האדמה. מסלול שמתקדם בקצב הסיפור. יש קטע מקסים בספרו של ברוס צ’טוין, על אדם אבוריג’יני שמצטרף אליהם לנסיעה. ולפתע הוא מציץ בהתלהבות מהחלונות ומתחיל למלמל נורא מהר כל מיני דברים לא ברורים, עד שארקדי שעל ההגה מבין מה קורה, ומאט את הרכב לקצב הליכה. ואז שומעים כל יושבי הג’יפ את המנגינה המיוחדת של נתיב השיר בו הם נוסעים, מפיו של אותו אבוריג’יני בדרך אל קרוביו הזקנים.

מעניין ומסקרן אותי – עד כמה זה שונה? – לגדול בלי גבול שמקיף וסוגר, אלא עם תפיסת טריטוריה של היצמדות לנתיב. ההבנה שכל הנתיבים, גם של שבטים אחרים ושכנים, גם כאלה שלא מוכרים, מונחים ומשתלבים זה לצד זה על אותו השטח. זה מצית את הדמיון – בטח יש מפה אדירה שתגלה אוצרות וסודות ותובנות שלא חלמנו.

אני יכולה להבין את הסקרנות של האוסטרלים הלבנים, את הרצון למפות ולראות בעיניים את כל הרשת העצומה הזו, שכל ילד/ה אבורג’יני נולדים ממנה וחיים איתה. הרצון למפות, ובכך גם לנכס לעצמם את הארץ. קשה לי לא לחוש חמיצות קלה, אל מול החדירה – האמנותית אולי, אבל מסתבר הלא כל כך רגישה, לתרבות השכנה.

ואפילו למושג שכנות יש משמעות אחרת, כשאנחנו לא חולקים את אותה תפיסת מרחב.
אני מנסה להתאמן בתפיסת המרחב הזרה – לעצום עיניים ולחוש את עצמי נולדת מתוך אתר מקודש ונעה משם כל החיים על נתיב אחד, מסביב ל”אתר העיבור” שלי.  אני חלק מרשת של חוטים דקים שמחברים אותי לאדמה ולאנשים שלי. אני לא מתנגשת בקירות, אני מרגישה את המשיכה העדינה של החוט שמכוון אותי ומשאיר אותי בנתיב שלי. אני לא צריכה להציץ מבעד לשום חומות. אני יכולה אף לברך לשלום את החולפים מולי בנתיב אחר. יכולים אולי להפגש בתחנה משותפת, להחליף משהו, ולהמשיך לדרכינו.

כמה אמון צריך וכמה ביטחון, לא להקים חומות, לא לסמן גבולות. ולחצות את מדבריות החיים עם שיר בלב…