הרחק באוניברסיטת גריפית’ שבבריסביין, אוסטרליה ישנו בית-ספר לעיצוב, ובו תכנית לתואר ראשון ושני. לומדים שם באנגלית…עיצוב מוצר, תקשורת חזותית ועיצוב פנים ועוד תחומים. עד כאן הכל נשמע רגיל.
בשנה השלישית סטודנטים יכולים לבחור התמחות בתכנית שנקראת  Design Futures.

זה נשמע לא מוכר, אז הנה קצת מהפילוסופיה של התכנית:

“אנו מכירים בכך, שרבים מהאסונות החברתיים והסביבתיים של העולם המודרני נגרמו על ידי עיצוב, ושעלינו להכשיר מעצבים טובים יותר.
התכנית מכירה בכך שמעצבים מתקדמים אל מעבר לתפקיד של נותני שרות. במקום זה, הסטודנטים מתחנכים להיות סוכני שינוי, לפעול על בסיס מחקר, להיות ביקורתיים, יזמים, תיאורטיקנים, אסטרטגים ואינטלקטואלים מעשיים.”

אחת הדרכים ליישם את תפיסת העולם של התכנית, היתה בבניית האתר ושאר מוצרי התקשורת עם תפיסה בהחלט שונה מהמקובל:
אנחנו, כמוסד אקדמי, לא נכפה את התדמית החזותית על הסטודנטים והסגל. לא יהיה יועץ שיווק שיאמר למוסד איך להציג את עצמו. התדמית צריכה לשקף את התרבות של בית הספר ואת העבודה המשותפת של כולם.

תפיסת העולם בהרחבה
(מתורגם מהאתר. זה טקסט לא ארוך, ומאד מעורר מחשבה – כדאי מאד לקרוא!)

בדרך כלל סטודנטים וחברי סגל מודרים מהאסטרטגיית התקשורתית של האוניברסיטה שלהם – רק לעיתם נדירות אנו חשים בעלות, או אפילו קשר. בדרך כלל הקמפיינים של האוניברסיטה – באיזו אסטרטגיה תקשורתית שתהיה – מייצגים את הקול המוסדי, קולה של הסמכות התאגידית. אלו פרדיגמות השיווק המסחרי, אשר מיישמים אותן באופן רפלקסיבי וללא מחשבה גם בארגונים חברתיים.

אך התקשורת הזו, שמגיעה מלמעלה למטה, היא מיותרת. היא אינה משקפת את הפוטנציאל הדמוקרטי של תרבות יצירתית עכשווית, למעשה היא עוינת אותה.

בשיתוף פעולה עם הסטודנטים והסגל בתכנית Design Futures, הפכנו את המודל הזה על פיו. הקבוצה היא שמגדירה את הזהות של עצמה ומציגה את עצמה לציבור. הזהות החזותית של Design Futures מורכבת מהעבודות הנבחרות של סטודנטים וסגל.

מכיוון שהסטודנטים והאוירה של המוסד האקדמי אינם קבועים, כך גם התדמית הציבורית צריכה להישאר דינמית ומתפתחת. התהליך הזה אינו תוצאה של סוכנות שיווק/פרסום שכופה ערכים מלמעלה, היא מתקיימת רק דרך ההשתתפות והתכנים של חברי הקבוצה.

התהליך אינו crowdsourcing קונבנציונאלי, מכיוון שהוא מבטא באופן ציבורי, מובנה ופורמאלי את הערכים הקיימים והמתפתחים, ומאפשר שיקוף ביקורתי ודיאלוג. הפוטנציאל הזה של תקשורת אינטראקטיבית, המיושם בתוך כלי, אשר באופן מסורתי דוחה אינטראקציות אותנטיות.

עד כאן המניפסט.

איך זה עובד, ואיך זה נראה?

האתר והתדמית החזותית עוצב בידי Inkahoots בשיתוף פעולה עם הסטודנטים והסגל. הם עיצבו פונט ייחודי עבור לוגוטייפ של התכנית, והוא מהווה עוגן בשפה העיצובית.

העבודות מוגשת לאתר בכל פורמט (תמונות, וידאו, סאונד, טקסט וכו’) והאוצרים הממונים בוחנים את העבודות ו/או ממנים סטודנט/ית אחראי לערוך ולהעלות את העבודה לאתר. העבודות מצטרפות לקולאז’ים אקראיים אשר מוצגים בדף הבית. הדימוים האלה, שמשתנים כל הזמן, משמשים גם למוצרים אחרים של תקשורת ומופצים בדפוס, ברשת ועוד.

הקולאז’ בדף הבית, על צבעי רקע משתנים, נראה כמו ערימה של שקפים שמונחים אחד על השני, וכשעוברים עם העכבר הם נדלקים, עם שם הפרוייקט וכמובן אפשר ללחוץ לדף עם עוד מידע. יש גריד בסיסי שעליו הדימויים מונחים מאד בחופשיות, בגדלים משתנים.

(שמתי לב שהחלק שמשמאל למטה ליד המידע ביחד עם פס תחתון קבוע, תמיד נשאר נקי, אבל הדימויים מגיעים עד הקצה העליון, כולל מסביב ללוגו)

אני סקרנית לדעת איך נבחרה הפלטה לצבעי הרקע, שנעה על ציר של גווני ירוק-כחול-סגול-אדום, מושחרים קצת. המראה הוא לא “נקי” ומינימליסטי, אלא עשיר ומסקרן, לדעתי, למרות המונוכרומיות.
תמיד אני שמה לב לבחירת הפלטה הצבעונית, וגם כאן יש הרבה מה ללמוד. כנראה הצבעים נועדו לשרת את המסר של חשיבה רדיקלית, עיצוב לא-צייתני כפי שהם קוראים לזה, משהו דינמי ועכשווי ומגוון, אולי גם קצת בלתי צפוי.
התחושה היא באמת דינמית (בייחוד אם עושים הרבה פעמים F5…) והשילוב בין הדימויים נראה בעיני מסקרן, נותן מקום ראשון לעבודות – כלומר לתוצרים, אבל גם לחשיבה. האופן שבו העבודות נוגעות אחת בשנייה יכול לעורר אי-נוחות מסויימת, כי אנחנו מאד לא רגילים ליחס כזה ליצירות.
נחמד בעיני שגם הלוגו, המופיע תמיד בראש הדף, הוא כמו עוד פרוייקט ואפשר ללחוץ עליו ולהגיע לדף הפרוייקט שמספר על הפונט שעוצב במיוחד.
גמרתי ללחוץ F5 ולהתפעל מהקולאז’ הדמוקרטי, ושאלתי את עצמי עוד כמה שאלות:
האם זה באמת דמוקרטי? אולי זה רק גימיק שיווקי מסוג אחר?
במה זה שונה מאתרים אחרים של בתי-ספר לעיצוב?
איך נראה תהליך עבודה של מעצבים בשיתוף עם הסטודנטים והסגל?
מה הם בעצם עשו, המעצבים, כדי להנמיך את השפה השיווקית מסחרית ולהעביר את המסר הייחודי?
אז הסתכלתי באתרים נוספים של מוסדות אקדמיים לעיצוב (בישראל ובחו”ל), ויש לי עוד מחשבות, ואולי תשובות חלקיות לשאלות שלי.
1. קרדיט
המוסדות מאד מקפידים לכתוב קרדיט ברור לעבודה המופיעה באתר, למעט כמה חריגות מוזרות, ולמעט במקרים בהם העבודה והסטודנט/ית שמופיעים בתמונה הם רק קישוט (ראו סעיף 3). לפעמים לקרדיט מתווסף סיפור קצר, שמשלב את האיש/ה שמאחורי הפרוייקט, בנסיון כן ואמיתי להעמיק קצת מעבר לתמונה, לדוגמה כאן.
דוקא באתר Design Futures  אין קרדיטים בדף הבית, רק בדף הפרוייקט אחרי שלוחצים.

האם כשיש תדמית שנוצרת על ידי קבוצה, הלוגו יכול להופיע בקליק השני?
אולי זה נובע מכך, שהעריכה היא משותפת ודמוקרטית, ואז יש פחות מתח לגבי אופן הבחירה ומי בשורה הראשונה, אולי כך יש פחות תחרות?

אולי.

2. עיצוב תפריט

יש כמה אתרים מושקעים שראיתי (למשל קארנגי מלון, הארוורד), בהם התפריט מעוצב בצורה חכמה ויפה, יש מה ללמוד בתחום הזה, אבל זה לא נושא הפוסט.
מה שכן, שמתי לב ש inkahoots עיצבו תפריט צר וצנוע, הוא כן נפתח ויש בו את הטכנולוגיה הנדרשת כיאה לאתר משוכלל, אך הוא לא גולש לאזור הדימויים ולא גונב את ההצגה. ויש לו את הקטע שלו שמרצד בכל מעבר עמוד, ומחליף צבע.

3. קריירה של עיצוב עם דוגמנות

האסתטיקה של היצירות משמשת כחלק מהשפה החזותית של כל מוסד שעוסק בעיצוב, זה ממש מובן ונראה לי כמו דבר חכם לעשות, להתגאות באוירה היצירתית ובבוגרים המוצלחים.

בהרבה אתרים יש גישה מהירה לעבודות סטודנטים, הנמצאות בדף הבית ומהוות חלק חשוב בנראות של המוסד. ברור שיש עריכה ובחירה (בפינצטה) מה יופיע, בכל האתרים שראיתי המיקום הוא קבוע והדימויים לא נוגעים אחד בשני. הם מונחים על גריד, או רצים במצגת.

מורגשת חרדה מסויימת בכבודם של התלמידים, (אולי מכיוון שגם לא שאלו אותם) אז הקודים הם ברורים – כבוד לעבודות, קרדיט נאות.

אבל מצד שני, לצד היצירות המושכות את העין, לפתע לא יכולתי להמנע מלחשוב, שהסטודנטים הצעירים והצעירות משמשים בגופם, ביחד עם האסתטיקה המיוחדת של היצירה שלהם, בתור דימוי שיווקי בידי המוסד האקדמי. בהסתכלות לרוחב על הרבה אתרים, זה ממש נראה שכולם הקשיבו לעצתם של אותם מומחי שיווק, שכנראה אמרו שפרצופים מושכים תשומת לב, וצריך להראות התרחשות צעירה, מרעננת, הרבה עשייה ויצירה ועניין. הנעורים מוכרים היטב.

משתמשים בצילומים איכותיים, מדהימים, בקלוז-אפים, בזויות מעניינות. ניכר שצולמו בצורה מקצועית ולעתים ברור שהם מבויימים.

משתמשים בקומפוזיציות וגרידים, והאנשים גם הם פריט בקומפוזיציה. כמובן באוניברסיטאות אמריקאיות יש גם פוליטיקלי-קורקט, וכולם מיוצגים.

העבודה מאד מקצועית, ואני חושבת לעצמי, שיט, גם אני בטח הייתי עושה את זה אם היו מבקשים ממני לעצב אתר כזה. הייתי בטח מלבישה עליהם את השפה החזותית המסחרית-שיווקית שאומנתי להשתמש בה, שאני בדרך כלל שוכחת שיש לי אפשרות, לפחות לנסות, לחפש לה אלטרנטיבה. אולי משהו אחר יתאים יותר? אבל מהו הדבר האחר שעשוי להתאים?

במובן זה,

אפשר לומר שתכנית Design Futures אכן הצליחה לאתגר במידה רבה את החשיבה שלי על תדמית של ארגון ועל תקשורת חזותית. אפשר ממש להעריך אותם על התעוזה לעשות משהו שונה, ובכך לחשוף את דפוסי החשיבה הקיימים, הבלתי-מעורערים בדרך כלל.

* התרגום מאנגלית לפוסט זה נעשה על-ידי, כמו גם עריכת הטקסט בעברית. אם חלה טעות אני כמובן לוקחת את כל האחריות, אשמח לתיקונים והערות אם יש.

* עוד על סטודיו inkahoots מבריסביין, אוסטרליה – בפוסט הקודם

כל החומרים באתר Design Futures מתפרסמים ברשיון Creative Commons Attribution-NonCommercial-NoDerivs 3.0 Unported License.

מה זה רשיון קריאייטיב קומונז? – הסבר מפורט בעברית. עוד על חיפוש תמונות בחינם, מה זה תמונות חופשיות והסבר על הרשיונות השונים שם בחוץ.