היצירה של וינסנט ואן גוך, בשבילי.

אפילו אני נפלתי קצת לקלישאה, לחשוב שוינסנט הג’ינג’י הרגיש הזה עם הזקן, האמן הגדול והמיוסר כל כך, שאני איכשהו קרובה אליו. ולנכס את היצירה הזאת, לקשט איתה את החיים שלי. אני מקווה שזה לא מעליב. אני מקווה שהוא יודע את הערך של מה שהוא השאיר לעולם. 

השאיפה לפגוש את וינסנט, להתקרב אליו קצת, יחד עם האיקוניות של היצירה שלו מולידה פרצים של “יצירתיות” מוזרה, מעייפת לעתים. בלתי נמנעת אולי. כאלה אנחנו. 

אני חושבת שהתחלתי להתרגש מהיצירה של וינסנט ואן גוך, כשראיתי את הציור האורגינלי פריחת השקד Almond Blossom . זה היה כנראה ב1999, בביקור בארצות הברית אצל סבתא שלי. מוזיאון ואן גוך באמסטרדם היה בשיפוצים או משהו כזה, בכל אופן תערוכה ענקית מיצירות ואן גוך הוצגה אז בלוס אנג’לס. עמדנו המון זמן בתור. הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני עומדת מול היצירה הזאת. היא ממש ענקית, 74X92 ס”מ. היא מדהימה, עדינה, מלאה בפרטי-פרטים, רגישה, מרגשת ממש. זה היה רגע די קצר שהשאיר עלי רושם עצום.

כנראה באותו הביקור בLA ראיתי גם את ציור האיריסים של ואן גוך במוזיאון גטי בלוס אנג’לס. אני כמעט לא זוכרת את היצירה עצמה, אבל סבתא שלי קנתה לי במתנה מגש פלסטיק קטן עם הדפס האיריסים. אהבתי אותו. בסוף הוא נשבר, אחרי הרבה שנים. הייתי עצובה. 

חיפשתי תמונה שלו, אבל בחנות המוזיאון כבר אין את המגש הזה. לעומת זאת יש 59 מוצרים שונים עם האיריסים, כל מיני מחברות וכרטיסים, מגנט, צעיף, מגוון תכשיטים ושעונים, ארנק, צנצנת מטהר אויר, מטריות מהממות, והמקסים ביותר – בובת וינסנט אוחז באיריס. בחיי. 15.95$. 

וחוץ מהבדיחות הקפיטליסטיות האלה, קראתי גם את הספר “מכתבים לתיאו” – מילותיו של וינסנט לאחיו. ספר שריגש אותי מאד. להציץ לנפש האמן ככה חשופה, לפגוש את אוכלי תפוחי האדמה וכל האיכרים והאיכרות, צריחי הכנסיות וצרחות העורבים. לקרוא את תיאורי הטבע במילים של וינסנט, את הבדידות, הספק העצמי, הרבה חוטים של גשם ואפורים של שמיים. הספר נגע לליבי מאד.

ויצירת המופת, הסרט “לאהוב את וינסנט” – הלכתי לבד לקולנוע בשביל לראות אותו. פרוייקט מדהים. אני פוחדת לצפות בו שוב במסך קטן, אולי זה לא יהיה מדהים אותו דבר. אבל אולי אעשה זאת בכל זאת, מרוב המחשבות.